סימן קנ״א — מה שאין ישראל מוכר לעבודת כוכבים, ומה שהוא חייב לה מכל מקום

לא, אם החפץ מיוחד לאותה עבודה והקונה מעובדיה : « דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים שבאותו מקום אסור למכור לעובדי אותם אלילים שבאותו מקום » (שו״ע יו״ד קנ״א:א). ושלושה מתירים : כמות המעידה על סחורה, שימוש אחר שנבדק, או פסילה. והרמ״א מוסיף את ההיתר המכריע למעשה : « י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר » (רמ״א יו״ד קנ״א:א). ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.

לא, וזו קריאת הש״ך המרכזית. הוא מראה ששתי דעות הרמ״א אינן חולקות אלא מחלקות מקרים : « אבל לפעד״נ דלא פליגי דכ״ע מודים להמרדכי ותוס׳ בפ״ק דעבודת כוכבי׳ דבעובד כוכבי׳ או מומר שרי » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו). וכלפי ישראל, חובת ההפרשה עומדת, ואפשרות הקנייה במקום אחר אינה משנה : « מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא״ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב״ד מצווים להפרישו כ״ש ישראל גדול » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו). ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.

לא. אין ההיתר אלא במכירה, והש״ך והט״ז כתבו, כל אחד לעצמו, שראוי למחות בשאלה ובשכירות : « ואעפ״כ בעל נפש ימעט אבל בשאלה שהדבר פשוט לאסור ראוי למחות למי שעושה כך » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב). « ומ״מ בעל נפש יחוש וימעט אבל בשאלה ושכירות יש למחות ביד הנוהגים היתר » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ה). והטעם לא הזקין : הבהמה המושאלת נשארת של ישראל, והוא מצווה על שביתתה בשבת. ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.

בחוצה לארץ, כן : « אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירים להם בתים ולא שדות ובסוריא מוכרים בתים ומשכירים שדות ובחוצה לארץ מוכרים אלו ואלו » (שו״ע יו״ד קנ״א:ח). אבל שני גבולות עומדים. שיעור השלושה, הנוהג אף בחוצה לארץ לדעת הש״ך : « לא ימכור כו׳. אף בחוץ לארץ » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ו). וההשכרה לדירה, האסורה מדין סעיף י — והרמ״א מעיד שנהגו להתירה. ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.

הסעיף אוסר מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו : « אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו » (שו״ע יו״ד קנ״א:יא). והט״ז נותן את המידה — במכירו שוב אין זו מתנה אלא כמין מכירה : « אבל אם מכירו לא הוה עלייהו שם מתנה אלא כמכירה שהרי ישלם גמולו או כבר שילם לו » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ח). ונמצא שתשורה לשכן, לעמית, ללקוח יוצאת מן האיסור. ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.

כן, והסעיף אומר זאת בפירוש, בחמישה מעשים ובטעם אחד : « מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום » (שו״ע יו״ד קנ״א:יב). והאם צריך שיהיה עם אותו מעשה כלפי ישראל ? הש״ך משיב שלא, וכן נהגו : « משמע אפילו בלא עניי ישראל וכ״כ הב״ח שכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ט). ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.

הסעיף אוסר, ואף בנוי בלבד : « אסור לספר בשבחן אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבי׳ זה בצורתו קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו » (שו״ע יו״ד קנ״א:יד). אבל אותה אמירה עצמה, כשהיא מכוונת לבורא, מותרת : « אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב״ה שברא בריה נאה כזו מותר » (שו״ע יו״ד קנ״א:יד). ונמצא שאין תוכן האמירה מכריע אלא כיוונה. ולמעשה, בכל מקרה יש לשאול רב.