ששה סעיפים, והמונח השלישי בסדרה. סימן רט״ז · 216 שאל מה מוציאה המילה בלשון תורה, וסימן רי״ז · 217 מה היא מוציאה בלשון בני אדם; וזה עוזב את המילים ושואל מה נתכוון אותו אדם. ואינו שואלו: רואה הוא מה הביאו לנדור. ואותו משפט עצמו אוסר אז את הטעינה במי שנצטער בטעינה ואת הלבישה במי שנצטער בלבישה. והרמ״א תוחם מיד את הכלל לנדר שבינו לבין עצמו; ומשיש לשלישי זכות, חוזרת הלשון לשלוט. ואחריהם ארבעה יישומים והסכמת ציבור. (שולחן ערוך יורה דעה רי״ח — ו׳ סעיפים)
כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור
כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין, והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור. הסימן פותח בכללו, והוא היפוך.
שולחן ערוך יורה דעה רי״ח:ארמה א׳
ששת הסעיפים בלשונם, עם ביאור ופירוק פסקה אחר פסקה: הכלל והצמר המוכיחו, תיחום הרמ״א, היין שכבר נעשה, הנישואין וההזמנה שנדחו, הפרה המושאלת, הסכמת הציבור ותיבת ״דירה״. ועשרים ושלוש כניסות נושאי הכלים — ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף — כל אחת בפני עצמה, עם הטור, הבית יוסף, הרמב״ם ומשניות נדרים.
📖 ללמודרמה ב׳
הפלפול: המשנה והברייתא דנדרים נ״ה ע״ב והאם הן חולקות; הרמב״ם, הרא״ש, הר״ן וקריאת הט״ז עצמו; חלוקת נודר בינו לבין עצמו כנגד נודר לחבירו, המיוסדת על פיו ולבו שוין ועל הריב״ש סימן קצ״ה; המבי״ט בדררא דממונא; השגת הט״ז על הרשב״ץ בשלוש ראיות והגנת נקודות הכסף; הכל שכן של הרמ״א כנגד תרומת הדשן, התיקו דחולין והמהרש״ל; שתי הגירסאות בסעיף ה; וגבול הכוונה בס״ק ז.
📖 ללמודרמה ג׳
החזרה: הכלל ומנגנונו בתרשים, ששת הסעיפים כסדר הספר, שלוש טבלאות דעות — בהוכחה, בסעיף ב, ובתקנת הציבור — אוצר המילים וחמישה מכשולים רגילים.
📖 ללמודרמה ד׳
ההלכה למעשה: שישה כללי פסיקה, שתי המחלוקות הגלויות ומה שמכריעים בהן, המקרים שהביאו נושאי הכלים — הנסיעה בספינה, שני השותפים שנפרדו, הנדר שלא ללכת, השוחט, מחיר היין, והסוד הנמסר על ידי אחר — והשאלה המכרעת: מי רשאי לטעון כוונה ובאילו תנאים. ועם ההפניה הקבועה: ההנהגה למעשה היא לרב.
📖 ללמודהסימן עוסק בשאלה זו ממש, וכללו בסעיף א:
« כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)אך שני סייגים גדולים. הש״ך בס״ק א כותב שבלא נסיבת צער מבוררת אין הוכחה ואין דבר מותר; ובס״ק ז, שאין האדם נאמן לומר לאחר מעשה מה היה בדעתו. שאל את רבך.
לא, וזהו התיחום שמעמיד הרמ״א בסוף סעיף א:
« וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח » (רמ״א יו״ד רי״ח:א)הט״ז מבאר בס״ק ב למה: הנדר שבינו לבין עצמו מצריך פיו ולבו שוין, וההתחייבות לחבירו אינה מצריכה — שהזוכה קונה מכח הלשון. ונשאר היוצא מן הכלל של אומדנא דמוכח. שאל את רבך.
הרמ״א כותב כן בסעיף ב בכל שכן — אך הוא עצמו מציין שזו סברתו, וכנגד תרומת הדשן:
« וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן » (רמ״א יו״ד רי״ח:ב)הש״ך בס״ק ג, הט״ז בס״ק ד, והבאר היטב בס״ק ד — שלושתם מצמצמים: תקנה רגילה אינה חלה עליו; ותקנה שנעשתה בחרם חלה. יש להראות את הנוסח לרב קודם הקבלה.
זהו בדיוק המקרה השני שבסעיף ג, והמשנה בנדרים ס״ג ע״ב קוראתו כמכוון לאישות ולא לאדם:
« וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשום אישות » (שו״ע יו״ד רי״ח:ג)אך המצב הממשי — הלשון המדויקת, השעה, ומה שבא אחריה — מכריע הכל, וסימן זה מראה בדיוק שאין המעורב עצמו דן בדברים אלו. שאל את רבך.