Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman קי״ג · דִּינֵי הַכְּרִיעוֹת בְּי״ח בְּרָכוֹת

דִּינֵי הַכְּרִיעוֹת בְּי״ח בְּרָכוֹת וּבוֹ ט׳ סְעִיפִים:אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁשּׁוֹחִין בָּהֶן: בְּ״אָבוֹת״ תְּחִלָּה וָסוֹף, וּבְ״הוֹדָאָה״ תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאִם בָּא לִשְׁחוֹת בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה אוֹ בִּתְחִלָּתָהּ — מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה, שֶׁלֹּא יָבוֹא לַעֲקֹר תַּקָּנַת חֲכָמִים, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ כָּל אֶחָד מַחֲמִיר כְּמוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה וְאֵין כָּאן תַּקָּנַת חֲכָמִים כְּלָל לִשְׁחוֹת, וְיָבֹאוּ לְהָקֵל עַל יְדֵי כָּךְ בְּ״אָבוֹת״ וּבְ״הוֹדָאָה״. אֲבָל בְּאֶמְצָעִיתָן מֻתָּר לִשְׁחוֹת, שֶׁאֵין לָחֹש שֶׁיָּבוֹאוּ לַעֲקֹר תַּקָּנַת חֲכָמִים עַל יְדֵי זֶה, כֵּיוָן שֶׁחֲכָמִים לֹא תִּקְּנוּ כְּלָל לִשְׁחוֹת בְּאֶמְצַע שׁוּם בְּרָכָה:

אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁשּׁוֹחִין בָּהֶן. On s’incline à « Avot » (début et fin) et à « Hodaah » (début et fin). Qui veut s’incliner au début ou à la fin de toute berakha — מלמדין אותו שלא ישחה, pour ne pas déraciner la takana des Sages (chacun dirait qu’il est libre d’être plus rigoureux, et il n’y aurait plus de takana du tout, et l’on en viendrait à alléger même à « Avot » et « Hodaah »). Mais au milieu — מֻתָּר לִשְׁחוֹת, car les Sages n’ont jamais institué de s’incliner au milieu d’aucune berakha.

הַנּוֹהֲגִים לִשְׁחוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר כְּשֶׁאוֹמְרִים ״זָכְרֵנוּ״ וְ״מִי כָמוֹךָ״ — צְרִיכִים לִזְקֹף כְּשֶׁמַּגִּיעִים לְסוֹף הַבְּרָכָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּאָבוֹת כּוֹרֵעַ בְּסוֹף הַבְּרָכָה, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לִזְקֹף מְעַט בְּסוֹף ״זָכְרֵנוּ״ קֹדֶם שֶׁיֹּאמַר אֵיזוֹ תֵּבוֹת הַסְּמוּכוֹת לְ״בָרוּךְ אַתָּה״, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל אַחַר כָּךְ לַחֲזֹר וְלִשְׁחוֹת כְּשֶׁיֹּאמַר ״בָּרוּךְ אַתָּה״, שֶׁלֹּא דַּי בַּשְּׁחִיָּה הָרִאשׁוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִכְרֹעַ בְּ״בָרוּךְ״ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְעוֹד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה שֶׁחוֹזֵר וְכוֹרֵעַ מִשּׁוּם חִיּוּב, שֶׁשְּׁחִיָּה רִאשׁוֹנָה הָיְתָה רְשׁוּת. וּבְסוֹף ״מִי כָמוֹךָ״ אֵין צָרִיךְ לִזְקֹף, עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְ״בָרוּךְ אַתָּה״ שֶׁאָז זוֹקֵף מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עַל תַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לִשְׁחוֹת אֶלָּא בְּ״בָרוּךְ אַתָּה״ שֶׁבְּ״אָבוֹת״ וְ״הוֹדָאָה״. וְכֵן הַנּוֹהֲגִים לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר בִּכְרִיעָה — צְרִיכִים לִזְקֹף בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבִתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עַל תַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ אֶלָּא בִּתְחִלַּת אָבוֹת וְהוֹדָאָה וּבְסוֹפָן:

זָכְרֵנוּ וּמִי כָמוֹךָ. Ceux qui s’inclinent à Roch haChana et Yom Kippour en disant « Zokhreinou » et « Mi Khamokha » doivent se redresser en arrivant à la fin de la berakha. Bien qu’à « Avot » on s’incline à la fin de la berakha, il faut néanmoins se redresser un peu à la fin de « Zokhreinou », avant les mots proches de « Baroukh Ata », afin de pouvoir de nouveau s’incliner à « Baroukh Ata » (la 1re inclinaison ne suffit pas, car il faut s’incliner à « Baroukh », et pour qu’il paraisse s’incliner par obligation — la 1re étant reshout). À la fin de « Mi Khamokha », pas besoin de se redresser avant « Baroukh Ata ». De même, qui prie toute la tefillah incliné à RH/YK doit se redresser à la fin et au début de chaque berakha, pour ne pas ajouter à la takana.

הַכּוֹרֵעַ בְּ״הוֹדָאָה״ שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּבְ״הוֹדָאָה״ שֶׁל הַלֵּל שֶׁהִיא ״הוֹדוּ לַה׳ כִּי טוֹב וְגו׳״ — הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר הוֹדָאוֹת, כְּגוֹן ״לְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים״, ״וְעַתָּה אֱלֹקֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ״, שֶׁאֵין לִכְרֹעַ בְּ״בָרוּךְ אַתָּה״ וְלֹא בְּ״הוֹדָאָה״ אֶלָּא בִּמְקוֹמוֹת שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים, בְּ״אָבוֹת״ תְּחִלָּה וָסוֹף וּבְ״הוֹדָאָה״ שֶׁבַּתְּפִלָּה תְּחִלָּה וָסוֹף, מִפְּנֵי שֶׁלְּשׁוֹן ״הוֹדָאָה״ אֵינוֹ מִלְּשׁוֹן ״הִשְׁתַּחֲוָאָה״ כְּלָל, אֶלָּא מִלְּשׁוֹן ״הַחְזָקַת טוֹבָה״ וְ״הִלּוּל״, וְהַכּוֹרֵעַ מֵחֲמַת לְשׁוֹן הוֹדָאָה שֶׁמַּזְכִּיר — הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה וְסָכָל הוּא וּכְרִיעָתוֹ סִכְלוּת. אֲבָל מִי שֶׁכּוֹרֵעַ בְּאֵיזֶה מְקוֹמוֹת שֶׁל שְׁבָחִים אוֹ תַּחֲנוּנִים, אוֹ מֵחֲמַת אֵיזֶה טַעַם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁנִּרְאֶה לוֹ שֶׁרָאוּי לִשְׁחוֹת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אוֹ מֵחֲמַת הַמִּנְהָג כְּמוֹ הַכְּרִיעוֹת שֶׁבַּקַּדִּישׁ, אוֹ מֵחֲמַת שֶׁנִּתְלַהֵב לִבּוֹ בַּתְּפִלָּה — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְאֵינוֹ כְּמוֹסִיף עַל תַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ אֶלָּא בְּ״הוֹדָאָה״ שֶׁבַּתְּפִלָּה בִּלְבַדָּהּ, וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁכּוֹרֵעַ בְּאֶמְצַע בְּרָכוֹת שֶׁל תְּפִלָּה שֶׁאֵין בָּזֶה כְּמוֹסִיף עַל תַּקָּנַת חֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ כְּלָל לִשְׁחוֹת בְּאֶמְצַע שׁוּם בְּרָכָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֲבָל הַכּוֹרֵעַ בַּ״הוֹדָאוֹת״ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל מֵחֲמַת לְשׁוֹן הוֹדָאָה שֶׁמַּזְכִּיר — הֲרֵי זֶה סָכָל. וְכֵן הַכּוֹרֵעַ בִּ״וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה״ — הֲרֵי זֶה גַּם כֵּן מְגֻנֶּה, מִפְּנֵי שֶׁכּוֹרֵעַ מֵחֲמַת לְשׁוֹן הִשְׁתַּחֲוָאָה שֶׁמַּזְכִּיר וּבֶאֱמֶת אֵין לִכְרֹעַ מִפְּנֵי זֶה. אֲבָל בְּ״וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים״ כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר עַל עַצְמוֹ אֶלָּא עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ — יָפֶה הֵם עוֹשִׂים. וּכְמוֹ כֵן מַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לִכְרֹעַ בְּמוּסָף יוֹם הַכִּפּוּרִים בִּ״וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם וכו׳ הָיוּ כּוֹרְעִים״, גַּם כֵּן אֵינוֹ אוֹמֵר עַל עַצְמוֹ אֶלָּא לְזֵכֶר מַה שֶּׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים וְהָעָם בִּזְמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאָנוּ מְדַמִּים עַצְמֵנוּ בִּמְקוֹם הַכֹּהֲנִים — גַּם כֵּן יָפֶה עוֹשִׂים. וְכֵן מַה שֶּׁאוֹמְרִים בְּסֵדֶר עֲבוֹדָה בְּמוּסָף יוֹם כִּפּוּר ״חָטְאוּ עָווּ פָּשְׁעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ — אָנוּ מְדַמִּין עַצְמֵנוּ כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ אוֹתָן בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְיָפֶה עוֹשִׂים אוֹתָן הַמַּכִּים עַל לִבָּם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּאָמְרָם ״אָשַׁמְנוּ״:

הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאוֹת. S’incliner à la « Hodaah » du Birkat haMazon ou du Hallel — מְגֻנֶּה ; de même les autres hodaot (« Lekha levaddekha anachnou modim »…). On ne s’incline qu’aux lieux institués — Avot et Hodaah de la tefillah, début et fin — car « hodaah » n’est pas langage de prosternation mais de reconnaissance (החזקת טובה) : qui s’incline à cause du mot « hodaah » est sot et son inclinaison sottise. Mais qui s’incline à des lieux de louanges/supplications, ou par un motif, ou par minhag (les inclinaisons du Kaddish), ou parce que son cœur s’est enflammé — מְשֻׁבָּח. « Vekhol koma lefanekha tishtachaveh » — מְגֻנֶּה (il s’incline à cause du mot « hishtachavaah ») ; mais « Va’anachnou koreim » — puisqu’il parle du monde entier — יָפֶה ; de même « Vehakohanim vehaam… hayou koreim » à Moussaf de YK, et « Chatou avou pashou » où l’on se frappe la poitrine comme à « Ashamnou ».

הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כָּל חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. וְלֹא יִכְרַע מֵאֶמְצַע מָתְנָיו וְרֹאשׁוֹ יִשָּׁאֵר זָקוּף, אֶלָּא גַּם רֹאשׁוֹ יָכֹף כְּאַגְמוֹן. וְלֹא יִשְׁחֶה כָּל כָּךְ עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו כְּנֶגֶד חֲגוֹר שֶׁל מִכְנָסַיִם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּיוּהֲרָא שֶׁשּׁוֹחֶה יוֹתֵר מִדַּאי. וְזָקֵן וְחוֹלֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁחוֹת עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ, כֵּיוָן שֶׁהִרְכִּין רֹאשׁוֹ — דַּיּוֹ, מֵאַחַר שֶׁנִּכָּר שֶׁחָפֵץ לִכְרֹעַ אֶלָּא שֶׁמִּצְטַעֵר:

שִׁעוּר הַכְּרִיעָה. Qui prie doit s’incliner jusqu’à ce que toutes les vertèbres de la colonne saillent (יִתְפַּקְּקוּ). Qu’il ne s’incline pas seulement au milieu des reins la tête restant droite — la tête aussi se courbe comme un jonc (כְּאַגְמוֹן). Mais qu’il ne s’incline pas au point que sa bouche soit contre la ceinture du pantalon, car cela paraît כְּיוּהֲרָא (s’incliner à l’excès). Un vieillard ou un malade qui ne peut s’incliner jusqu’aux vertèbres — dès qu’il a incliné la tête, cela suffit (דַּיּוֹ), puisqu’on voit qu’il désire s’incliner mais qu’il souffre.

הַמִּתְפַּלֵּל כּוֹרֵעַ בְּ״בָרוּךְ״ וְזוֹקֵף בַּשֵּׁם, עַל שֵׁם ״ה׳ זֹקֵף כְּפוּפִים״. וּמִכָּל מָקוֹם, בַּכְּרִיעָה שֶׁבִּתְחִלַּת בְּרָכָה אִם רָצָה שֶׁלֹּא לִזְקֹף עַד סָמוּךְ לַחֲתִימָה — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, אֶלָּא שֶׁאִם רָצָה לִזְקֹף מִיָּד — צָרִיךְ לִזְקֹף בַּשֵּׁם. וְכֵן בַּכְּרִיעָה שֶׁבְּסוֹף בְּרָכָה שֶׁהוּא חַיָּב לִזְקֹף מִיָּד כְּדֵי שֶׁלֹּא לִהְיוֹת שָׁחוּחַ בִּתְחִלַּת בְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ — אֲזַי צָרִיךְ הוּא לִזְקֹף בַּשֵּׁם, שֶׁמִּשּׁוּם ״ה׳ זֹקֵף כְּפוּפִים״ לֹא הִצְרִיכוּ לִזְקֹף מִכְּרִיעָתוֹ כְּלָל, אֶלָּא אִם מִבִּלְעֲדֵי כֵן הוּא זוֹקֵף, אֲזַי מִשּׁוּם ״ה׳ זֹקֵף כְּפוּפִים״ יִזְקֹף בַּשֵּׁם. וְלָכֵן הַנּוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר בִּכְרִיעָה — אֵין צְרִיכִים לִזְקֹף אֶלָּא בְּסוֹף בְּרָכָה וּתְחִלָּתָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

בָּרוּךְ וְזוֹקֵף בַּשֵּׁם. On s’incline à « Baroukh » et l’on se redresse au Nom, selon « Hashem zokef kefoufim » (Hashem redresse les courbés). À l’inclinaison du début d’une berakha, s’il veut ne se redresser que près de la חֲתִימָה — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ ; mais s’il veut se redresser aussitôt — il doit se redresser au Nom. De même l’inclinaison de fin de berakha (où il doit se redresser aussitôt pour ne pas rester incliné au début de la suivante) — il se redresse au Nom. Ceux qui prient à RH/YK inclinés ne se redressent qu’à la fin et au début de la berakha.

כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ — כּוֹרֵעַ בִּמְהִירוּת בְּפַעַם אַחַת, וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף — זוֹקֵף בְּנַחַת רֹאשׁוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ גּוּפוֹ, שֶׁלֹּא תְּהֵא הַכְּרִיעָה נִרְאֵית עָלָיו כְּמַשּׁאוֹי אִם יִזְקֹף בִּמְהִירוּת. וְעַל פִּי הַסּוֹד כְּשֶׁאוֹמֵר ״בָּרוּךְ״ — יִכְרַע בְּבִרְכָּיו, וּבְ״אַתָּה״ — יִשְׁתַּחֲוֶה עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כָּל הַחֻלְיוֹת:

מְהִירוּת וְנַחַת. Quand il s’incline — d’un seul coup, rapidement ; quand il se redresse — doucement, la tête d’abord puis le corps, pour que l’inclinaison ne paraisse pas sur lui comme un fardeau (כְּמַשּׁאוֹי) s’il se redressait vite. Et selon le Sod : à « Baroukh » il plie les genoux (בְּבִרְכָּיו), et à « Ata » il se prosterne jusqu’à ce que toutes les vertèbres saillent.

הַמִּתְפַּלֵּל וּבָא כְּנֶגְדּוֹ נָכְרִי וּשְׁתִי וָעֵרֶב בְּיָדוֹ וְהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁשּׁוֹחִין בּוֹ — לֹא יִשְׁחֶה אַף עַל פִּי שֶׁלִּבּוֹ לַשָּׁמַיִם, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה (וְכָל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר). וְאִם הַנָּכְרִי הוּא שַׂר אוֹ הֶגְמוֹן שֶׁאַף מִבִּלְעֲדֵי הַשְּׁתִי וָעֵרֶב שֶׁבְּיָדוֹ מִשְׁתַּחֲוִים לוֹ — אֶפְשָׁר לְהָקֵל אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם רוֹאִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן ק״נ:

מַרְאִית הָעַיִן. Qui prie et voit venir face à lui un non-Juif portant une croix (שְׁתִי וָעֵרֶב), et arrive au lieu où l’on s’incline — לֹא יִשְׁחֶה, même si son cœur est aux Cieux, à cause du מַרְאִית הָעַיִן (il paraîtrait se prosterner devant l’idole ; et tout ce qui est interdit pour marit ayin l’est même dans les chambres les plus retirées). Si le non-Juif est un ministre ou un hegemon devant qui l’on se prosterne même sans la croix — on peut être indulgent même en lieu visible (cf. Yoré Déa siman ק״נ).

אֵין לְהוֹסִיף עַל תְּאָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מֵ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא״, לְפִי שֶׁכְּשֶׁאוֹמֵר יוֹתֵר מֵהֶם וּמְסַיֵּם — נִרְאֶה כְּאִלּוּ סִיֵּם כָּל שְׁבָחָיו, וּמִי יוּכַל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, וְגַם אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה כִּנּוּיִים אִם לֹא שֶׁכְּתָבָן מֹשֶׁה בַּתּוֹרָה וּבָאוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתִקְּנוּם בַּתְּפִלָּה — לֹא הָיִינוּ אוֹמְרִים אוֹתָם, לְפִיכָךְ אֵין לְשַׁנּוֹת מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּתְפִלַּת י״ח, אֲבָל בְּתַחֲנוּנִים אוֹ בַּקָּשׁוֹת וּשְׁבָחִים שֶׁאָדָם אוֹמֵר מֵעַצְמוֹ — יָכוֹל לְהַרְבּוֹת בִּתְאָרִים כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהוּא מִתְחַנֵּן בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאוֹמֵר תְּאָרִים נִרְאֶה שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָם אֶלָּא לְפִי שֶׁאֵלּוּ הַתְּאָרִים צְרִיכִים לְבַקָּשָׁתוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְפִלַּת י״ח שֶׁבְּזֹאת הַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה לֹא בָּאוּ בְּכָאן הַתְּאָרִים אֶלָּא כְּדֵי לְהַזְכִּיר שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן אֵין אָנוּ שׁוֹאֲלִין שׁוּם צֹרֶךְ מֵאִתּוֹ. וְיֵשׁ אוֹסְרִין בְּכָל עִנְיָן, לְפִי שֶׁכָּל הַשְּׁלֵמוּת שֶׁהֵם אֶצְלֵנוּ אֵין אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ מִמִּינָם דָּבָר אֶלָּא כֻּלָּם חֶסְרוֹנוֹת בְּחֵיקוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהוּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וּמְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּשֶׁל כֶּסֶף שֶׁגְּנַאי הוּא לוֹ (שֶׁכָּל הַשְּׁבָחִים וְהַכִּנּוּיִים לֹא יֻחֲסוּ לוֹ יִתְבָּרַךְ עַל צַד הַחִיּוּב, כִּי שְׁמוֹ מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ שְׁלִילָה לִשְׁלֹל הֲפָכָם מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, כַּנּוֹדָע לְהַיּוֹדְעִים עִנְיַן אַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הַפָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפְּשִׁיטוּת). וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְלָכֵן נָהֲגוּ לוֹמַר תְּחִנּוֹת עֲנֵנ[וּ] הַמְסֻדָּרִים בְּא״ב וְכָל אוֹת תֹּאַר וְשֶׁבַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכֵן הַרְבֵּה תְּפִלּוֹת דּוֹמוֹת לָזוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן נָכוֹן לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַאֲרִיךְ בְּשִׁבְחֵי הַמָּקוֹם שֶׁיֹּאמַר אוֹתָן בִּקְרִיאַת פְּסוּקִים, לָצֵאת לְדִבְרֵי הַכֹּל:

מַטְבֵּעַ הַתְּאָרִים. On n’ajoute pas aux titres du Saint béni soit-Il au-delà de « haE-l hagadol hagibor vehanora », car en disant davantage puis en concluant, il paraît avoir épuisé toutes Ses louanges — et qui peut faire entendre toute Sa gloire ? Même ces trois épithètes, n’eût été que Moché les écrivit dans la Torah et que les Hommes de la Grande Assemblée les instituèrent dans la tefillah — nous ne les dirions pas ; on ne change donc pas le מַטְבֵּעַ des Sages. Cela dans la tefillat י״ח ; mais dans les supplications, requêtes et louanges qu’on dit de soi-même — on peut multiplier les titres. Il y a qui interdisent en tout cas (car toute perfection qui est en nous n’a chez Lui rien de son genre)… mais l’essentiel est comme le premier avis. On dit donc les techinot « aneinou » ordonnées par א״ב. Néanmoins il est bon, pour qui veut prolonger dans les louanges, de les dire par la lecture de versets — לָצֵאת לְדִבְרֵי הַכֹּל.

הָאוֹמֵר בְּתַחֲנוּנָיו ״מִי שֶׁרִחֵם עַל קַן צִפּוֹר יְרַחֵם עָלֵינוּ״ — מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ, שֶׁאֵין מִצְווֹת הַמָּקוֹם רַחֲמָנוּת אֶלָּא גְּזֵרוֹת עַל עַמּוֹ, לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵם עֲבָדָיו וְשׁוֹמְרֵי מִצְו‍ֹתָיו וּגְזֵרַת חֻקּוֹתָיו אַף בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לַשָּׂטָן וּלְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהָשִׁיב עֲלֵיהֶם וְלוֹמַר מַה צֹּרֶךְ בְּמִצְוָה זוֹ. וְכֵן הָאוֹמֵר ״עַל הַטּוֹב שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לָנוּ יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״ — מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ, שֶׁחַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ל:

מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ. Qui dit dans ses supplications « Mi shericheim al kan tzippor yeracheim aleinou » — מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ, car les mitsvot du Lieu ne sont pas miséricorde mais décrets sur Son peuple (pour faire connaître qu’ils sont Ses serviteurs et gardent Ses mitsvot et Ses décrets même en des choses où le Satan et les nations ont de quoi répondre : à quoi bon cette mitsva ?). De même qui dit « Al hatov she’ata oseh lanou yizacher shemekha » — מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ, car l’homme doit bénir sur le mal comme il bénit sur le bien (cf. siman ר״ל).