Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ס״א · דִּין כַּמָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק וּלְכַוֵּן בִּקְרִיאַת שְׁמַע

דִּין כַּמָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק וּלְכַוֵּן בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ כ״ה סְעִיפִים:לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר וְלִקְרוֹת כָּל הַג׳ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע בְּכַוָּנָה, בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בְּרֶתֶת וּבְזִיעָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי הַמְּדִינָה קוֹרִין פְּרוּטְגְמָא שֶׁמְּשַׁגֵּר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּתַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנֵי מְדִינָתוֹ, שֶׁהֵם עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וְקוֹרִין אוֹתָן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבְרֶתֶת וּבְזִיעָה, וּקְרִיאַת שְׁמַע הִיא פְּרוּטְגְמָא שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הִטְרִיחַ עָלֵינוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקְרוֹתָהּ מְעֻמָּד, אֶלָּא ״בְּלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״, אַךְ צָרִיךְ עַל כָּל פָּנִים לִקְרוֹתָהּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה:

Lire באימה וביראה. לכתחילה, lire les trois parashiot du ק״ש בכוונה, באימה וביראה, ברתת וזיע — comme les habitants d’un pays lisent le פרוטגמא (l’édit) que le roi leur envoie. Le CBH ne nous a pas imposé de la lire debout (« בְּלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ »), mais à tout le moins באימה וביראה.

וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה בְּעֵינָיו כִּפְרוּטְגְמָא חֲדָשָׁה שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ מֵעוֹלָם. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם״, כְּלוֹמַר בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁכְּבָר שָׁמַע דָּבָר אֶחָד הַרְבֵּה פְּעָמִים שֶׁשּׁוּב אֵינוֹ חָבִיב אֶצְלוֹ כְּבַתְּחִלָּה:

כחדשים. Elle doit être à ses yeux comme un פרוטגמא חדש jamais entendu — « אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם » : chaque jour כחדשים, non comme une chose déjà entendue tant de fois qu’elle n’est plus חביב.

בִּקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ רמ״ה תֵּבוֹת וְחָסְרוּ ג׳ תֵּבוֹת לְהַשְׁלִים רמ״ח כְּנֶגֶד אֲבָרָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁכָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּתִקּוּנָהּ — כָּל אֵבֶר נוֹטֵל תֵּבָה אַחַת וּמִתְרַפֵּא בָּהּ, לָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״ בְּקוֹל רָם, וּבָזֶה כָּל אָדָם יוֹצֵא, הוֹאִיל וְשׁוֹמְעִין מִפִּיו שֶׁל שְׁלִיחַ צִבּוּר ג׳ תֵּבוֹת אֵלּוּ. וְכָל הַצִּבּוּר כְּשֶׁקּוֹרִין לְעַצְמָן בְּלַחַשׁ אוֹמְרִים ״אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת״, וּמַמְתִּינִים עַל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְאַחַר כָּךְ מַתְחִילִין ״וְיַצִּיב״, וְאֵינָן חוֹזְרִין וְאוֹמְרִין ״אֱמֶת״, שֶׁכָּל הָאוֹמֵר ״אֱמֶת אֱמֶת״ בְּלִי הֶפְסֵק תֵּבָה אַחֶרֶת בֵּינְתַיִם — כְּאִלּוּ אוֹמֵר ״שְׁמַע שְׁמַע״, שֶׁמַּשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ אִם לֹא שָׁהָה כְּלָל בֵּינְתַיִם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאַף אִם שָׁהָה קְצָת — אֵין לִכְפֹּל לְכַתְּחִלָּה בְּלִי הֶפְסֵק תֵּבָה אַחֶרֶת בֵּינְתַיִם. אֲבָל אִם רוֹצֶה כָּל יָחִיד לַחֲזֹר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״ — אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, מֵאַחַר שֶׁמַּפְסִיק בֵּין ״אֱמֶת״ לֶ״אֱמֶת״ בְּתֵבַת ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לוֹמַר ״אֱמֶת״ כְּשֶׁקּוֹרֵא בְּלַחַשׁ לְעַצְמוֹ, שֶׁאִם יֹאמַר בְּלַחַשׁ ״אֱמֶת״ וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״ בְּקוֹל רָם — יִהְיֶה רמ״ט תֵּבוֹת. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר ״אֱמֶת״ גַּם בְּלַחַשׁ, שֶׁלֹּא לְהַפְרִיד בֵּין ה׳ אֱלֹקֵיכֶם לֶ״אֱמֶת״, וֶ״אֱמֶת״ הַשֵּׁנִי אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן אֶלָּא נֻסַּח בִּרְכַּת ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ הוּא:

רמ״ח תֵּבוֹת. Le ק״ש a רמ״ה (245) mots ; il en manque ג׳ pour רמ״ח (contre les 248 membres). Le ש״ץ répète « ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת » בקול רם et tous s’acquittent en l’écoutant. Ne pas dire « אֱמֶת אֱמֶת » sans un mot d’interruption ; le יחיד peut reprendre « ה׳ אלהיכם אמת » avec le ש״ץ.

וּמִי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּצִבּוּר — עָלָיו נֶאֱמַר: ״וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת״, אֵלּוּ ג׳ תֵּבוֹת שֶׁחָסְרוּ לוֹ מִמִּנְיַן רמ״ח. וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לוֹ קְצָת תַּקָּנָה, לְכַוֵּן בְּט״ו וָוִי״ן שֶׁבֶּ״אֱמֶת וְיַצִּיב״. יֵשׁ מְפָרְשִׁים כַּוָּנָה זוֹ שֶׁט״ו וָוִי״ן עוֹלִין צ׳, וְהֵן כְּנֶגֶד ג׳ שֵׁמוֹת הוי״ה שֶׁכָּל אֶחָד עוֹלֶה כ״ו וְד׳ אוֹתִיּוֹתָיו הֵן ל׳. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁט״ו וָוִי״ן עוֹלִין צ׳ וְעִם הַקְּרִיאָה הֲרֵי צ״א, כְּמִנְיַן הַשֵּׁם בִּקְרִיאָתוֹ וּבִכְתִיבָתוֹ, וּכְאִלּוּ אָמַר ״ה׳ אדנ״י אֱמֶת״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים תַּקָּנָה אַחֶרֶת לְקוֹרֵא בְּיָחִיד, שֶׁיֹּאמַר ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״ ״שְׁמַע וְגו׳״, וְג׳ תֵּבוֹת אֵלּוּ מַשְׁלִימִין מִנְיַן רמ״ח, וְהֵן בִּמְקוֹם אָמֵן שֶׁיֵּשׁ לַעֲנוֹת אַחַר ״הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה״, כִּי אָמֵן רָאשֵׁי תֵּבוֹת ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״. וּמִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁקּוֹרֵא בְּצִבּוּר — לֹא יֹאמַר ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״, רַק יֹאמַר אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁמְּסַיֵּם הַבְּרָכָה. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:

אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן. Qui ne lit pas בציבור : « וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת » ; תקנה — לכוון les ט״ו וָוִי״ן de אמת ויציב. יש אומרים : le יחיד dit « אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן » (r״t de אמן) avant שמע, ג׳ mots qui complètent רמ״ח. Mais בציבור on ne le dit pas — on répond אמן après le ש״ץ.

נוֹהֲגִין לִקְרוֹת פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה. ונוֹהֲגִין לִתֵּן יְדֵיהֶם עַל פְּנֵיהֶם בִּקְרִיאַת פָּסוּק רִאשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּדָבָר אַחֵר שֶׁמּוֹנְעוֹ מִלְכַוֵּן:

פָּסוּק רִאשׁוֹן. On lit le 1er verset בקול רם pour éveiller la כוונה ; et l’on pose la main sur le visage pendant le 1er verset, afin de ne pas se laisser distraire par autre chose qui empêche la כוונה.

כָּל הַמַּאֲרִיךְ בדלי״ת שֶׁל ״אֶחָד״ — מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. וְגַם לֹא יַחֲטֹף בְּחי״ת אֶלָּא יַאֲרִיךְ בָּהּ קְצָת, כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁז׳ רְקִיעִים וְהָאָרֶץ כְּמִנְיָן חי״ת. וּלְזֶה רִמֵּז הַחֲטוֹטֶרֶת שֶׁבְּאֶמְצַע הַגָּג שֶׁל חי״ת, כְּלוֹמַר חַי הוּא בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֲבָל בְּדלי״ת צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר, כְּדֵי שִׁעוּר שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וּמוֹשֵׁל בְּד׳ רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְאֵין צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִכְּשִׁעוּר זֶה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַטּוֹת הָרֹאשׁ כְּפִי הַמַּחֲשָׁבָה, מַעְלָה וָמַטָּה וּלְד׳ רוּחוֹת:

אֲרִיכוּת הד׳. Qui allonge le ד de « אֶחָד » — מאריכין לו ימיו ושנותיו. Ne pas précipiter le ח mais l’allonger un peu (המלכה sur ז׳ רקיעים והארץ = ח=8) ; allonger davantage le ד le temps de penser que HKB״H est יחיד et règne sur les ד׳ רוחות. Certains inclinent la tête מעלה ומטה ולד׳ רוחות.

צָרִיךְ לְהַדְגִּישׁ בְּדלי״ת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כָּרי״ש, וְלֹא שֶׁיִקְרָאֶנָה בְּדָגֵשׁ שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ דָּגֵשׁ, אֶלָּא שֶׁיַטְעִימֶנָה בַּפֶּה יָפֶה. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יָפֶה עוֹשִׂים הַמַּדְגִּישִׁין וּמַאֲרִיכִין יוֹתֵר מִדַאי, וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הַד׳ נְקוּדָה בִּשְׁוָ״א. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ בְּד׳ שֶׁל אֶחָד — לֹא אָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ וְלִמְשֹׁךְ בִּקְרִיאַת הַד׳, שֶׁהֲרֵי כָּל אוֹת שֶׁבְּסוֹף הַתֵּבָה וְאֵין נְקֻדָּה תַּחְתֶּיהָ הִיא נֶחְטֶפֶת לְגַמְרֵי, אֶלָּא יַאֲרִיךְ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְהַמְלִיכוֹ בְּד׳ רוּחוֹת בִּקְרִיאַת הַד׳ וְאַחֲרֶיהָ בְּטֶרֶם שֶׁיַּתְחִיל ״בָּרוּךְ שֵׁם״. וְאַף מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲרִיךְ בְּד׳ שֶׁל אֶחָד — יֵשׁ לוֹ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין ״אֶחָד״ לְ״בָרוּךְ״, כִּי עִקָּר קִבּוּל מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן וְיֵשׁ לוֹ לְהַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵין שְׁאָר דְּבָרִים:

הַדְגָּשַׁת הד׳. Bien articuler le ד pour qu’il ne devienne pas ר, sans dagesh et sans excès (il paraîtrait ponctué d’un שוא). L’« allongement » du ד est dans la pensée (המלכה בד׳ רוחות), non dans la lettre finale (nécessairement brève). Faire une pause entre « אֶחָד » et « בָּרוּךְ שֵׁם ».

הָאוֹמֵר ״שְׁמַע שְׁמַע״ — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאָה כִּמְקַבֵּל עָלָיו שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת. וְהוּא שֶׁאוֹמֵר כָּל הַפָּסוּק וְחוֹזֵר וְאוֹמְרוֹ שֵׁנִית, אֲבָל אִם כּוֹפֵל כָּל תֵּבָה — מְגֻנֶּה הוּא אֲבָל אֵין מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה לִמְקַבֵּל עָלָיו שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת אֶלָּא כְּמִתְלוֹצֵץ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהֶפֶךְ, שֶׁכְּשֶׁכּוֹפֵל כָּל תֵּבָה — מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ, וּכְשֶׁאוֹמֵר כָּל הַפָּסוּק וְשׁוֹנֶה אוֹתוֹ — אֵין מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ אֲבָל מְגֻנֶּה הוּא. וּלְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאוֹמֵר בְּצִבּוּר וּבְקוֹל רָם. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר בְּכָל עִנְיָן, אֲפִלּוּ לִקְרוֹת כָּל הַפָּרָשָׁה וְלַחֲזֹר וְלִשְׁנוֹתָהּ מִיָּד, אֶלָּא אִם כֵּן כְּשֶׁקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, שֶׁמֻּתָּר לוֹ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כַּמָּה פְּעָמִים כְּדֵי לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּשֵׁנָה מִתּוֹךְ קְרִיאַת שְׁמַע. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם בָּזֶה יֵשׁ לִזָּהֵר מִלּוֹמַר פָּסוּק רִאשׁוֹן ב׳ פְּעָמִים. וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. אֲבָל מַה שֶּׁיֵּשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר ״שְׁמַע״ בְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמְרִים ״וַיַּעֲבֹר״ בַּסְּלִיחוֹת — אֵין בָּזֶה שׁוּם חֲשָׁשׁ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּפְסִיק הַרְבֵּה בֵּינְתַיִם — לֹא נִרְאָה כִּמְקַבֵּל ב׳ רָשֻׁיּוֹת:

״שְׁמַע שְׁמַע״. Qui répète « שמע » — משתקין אותו (semble accepter שתי רשויות). Machloket si l’on fait taire celui qui redit le verset entier ou celui qui redouble chaque mot ; לדברי הכל on ne fait taire qu’en ציבור בקול רם. לכתחילה interdit dans tous les cas — sauf ק״ש על המטה. Redire « שמע » aux ויעבור des סליחות : pas de חשש (grande interruption).

הָאוֹמְרִים בָּאַשְׁמֹרֶת בַּסְּלִיחוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּתְפִלַּת נְעִילָה ב׳ פְּעָמִים פָּסוּק ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ — יֵשׁ לְלַמְּדָן שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שֶׁהֲרֵי לְדִבְרֵי הַכֹּל עַל כָּל פָּנִים מְגֻנֶּה הוּא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם כֵּן שֶׁמַּשְׁתִּיקִין:

נְעִילָה וּסְלִיחוֹת. Ceux qui disent 2× « שְׁמַע יִשְׂרָאֵל » aux סליחות ובנעילה — יש ללמדן שלא יאמרו, car לדברי הכל c’est à tout le moins מגונה, et יש אומרים même שמשתיקין.

״ה׳ הוּא הָאֱלֹקִים״ שֶׁאוֹמְרִים בִּתְפִלַּת נְעִילָה ז׳ פְּעָמִים — מִנְהָג כָּשֵׁר הוּא, שֶׁמְּשַׁבְּחִים אוֹתוֹ שֶׁדָּר לְמַעְלָה מִז׳ רְקִיעִים. וְאֵין לָחוּשׁ בְּכוֹפַלְתּוֹ לְב׳ רָשֻׁיּוֹת, שֶׁהֲרֵי מָצִּינוּ שֶׁהֻכְפַּל בַּמִּקְרָא גַּבֵּי אֵלִיָּהוּ: ״וַיֹאמְרוּ (כָּל הָעָם) ה׳ הוּא הָאֱלֹקִים וְגו׳״:

״ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״. Le dire ז׳ פעמים à נעילה — מנהג כשר : on Le loue de résider au-dessus des ז׳ רקיעים. Pas de חשש de שתי רשויות, car on le trouve redoublé dans le מקרא chez אליהו : « ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים ».

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת ״אָמֵן אָמֵן״, מִשּׁוּם ב׳ רָשֻׁיּוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ, שֶׁהֲרֵי דָּוִד אָמַר ״אָמֵן וְאָמֵן״, וְאֵין לְחַלֵּק בֵּין אֹמֶר בְּוָא״ו לְאוֹמֵר בְּלֹא וָא״ו. וְכֵן עִקָּר:

״אָמֵן אָמֵן״. יש אומרים de s’en garder (שתי רשויות) ; ויש אומרים qu’il n’y a pas de חשש, car דוד a dit « אָמֵן וָאָמֵן » et l’on ne distingue pas entre le dire בו״ו ou sans. וכן עיקר.

מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר ג׳ פְּעָמִים ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ בְּסִיּוּם תְּפִלַּת נְעִילָה — אֵין לָחוּשׁ מִשּׁוּם ב׳ רָשֻׁיּוֹת, שֶׁלֹּא חָשְׁשׁוּ אֶלָּא בִּ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ שֶׁהִיא עִקָּר קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם, אֲבָל כְּשֶׁאָמְרוּ ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ פַּעַם אַחַת — אֵין לָחוּשׁ בִּכְפִילַת ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ לְב׳ רָשֻׁיּוֹת, שֶׁהֲרֵי עוֹנִין אוֹתוֹ עַל ״ה׳ אֶחָד״ שֶׁבִּ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״:

בָּרוּךְ שֵׁם בִּנְעִילָה. Dire ג׳ פעמים « בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ » à la fin de נעילה — pas de חשש : on n’a craint שתי רשויות que pour « שמע ישראל » (עיקר קבלת מלכות שמים), non pour la répétition de בש״ו.

אַחַר פָּסוּק רִאשׁוֹן צָרִיךְ לוֹמַר ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ בַּחֲשַׁאי, לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת הַקֵּץ לְבָנָיו נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם אֶחָד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, כְּלוֹמַר שְׁמַע מִמֶּנּוּ אַתָּה יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד — כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד, מִיָּד פָּתַח הַזָּקֵן וְאָמַר: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. אָמְרוּ חֲכָמִים: הֵיאַךְ נַעֲשֶׂה? נֹאמַר ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ — לֹא כְּתָבוֹ מֹשֶׁה בַּתּוֹרָה, לֹא נֹאמַר — אֲמָרוֹ יַעֲקֹב, הִתְקִינוּ לוֹמַר בַּחֲשַׁאי. וְאִם לֹא אָמְרוּ כָּל עִקָּר — מַחֲזִירִים אוֹתוֹ:

בַּחֲשַׁאי. Après le 1er verset, dire « בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד » בחשאי (יעקב voulut révéler le קץ, la שכינה se retira ; ses fils dirent « שמע ישראל », il répondit בש״ו). חכמים ont institué de le dire בחשאי. Ne l’a pas dit du tout — מחזירין אותו.

צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ לִ״וְאָהַבְתָּ״ כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם לִשְׁאָר מִצְווֹת, כִּי ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ וּ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ הוּא לְשׁוֹן קַבָּלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים אֱלֹהוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ, ״וְאָהַבְתָּ״ הוּא לְשׁוֹן צַוָּאָה. וְיֵשׁ לְהַפְסִיק בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בֵּין ״יִשְׂרָאֵל״ לְ״ה׳״ וּבֵין ״אֱלֹהֵינוּ״ לְ״ה׳״ הַב׳, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמַע: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כִּי ה׳ שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ — הוּא ה׳ אֶחָד:

הֶפְסֵק קַבָּלַת עֹל. Faire une pause entre « בָּרוּךְ שֵׁם » et « וְאָהַבְתָּ » (entre קבלת מלכות שמים et שאר מצוות). Et dans le 1er verset, séparer « יִשְׂרָאֵל » de « ה׳ » et « אֱלֹהֵינוּ » du second « ה׳ », pour qu’on entende : שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כִּי ה׳ שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ הוּא ה׳ אֶחָד.

צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין ״הַיּוֹם״ לְ״עַל לְבָבֶךָ״, וּבֵין ״הַיּוֹם לִ״לְאַהֲבָה״, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה ״הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״, וְלֹא לְמָחָר:

״הַיּוֹם״. Faire une pause entre « הַיּוֹם » et « עַל לְבָבֶךָ », et entre « הַיּוֹם » et « לְאַהֲבָה », pour qu’on n’entende pas « הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ » (et non demain).

צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין ״נִשְׁבַּע״ לְ״ה׳״, כְּדֵי לְהַטְעִים יָפֶה הָעַיִ״ן שֶׁלֹּא תְּהֵא נִרְאֵית כְּה׳, וּכְאִלּוּ אוֹמֵר ״נִשְׁבָּה ה׳״ חַס וְשָׁלוֹם. צָרִיךְ לְהַתִּיז זיי״ן שֶׁל ״תִּזְכְּרוּ״ וְשֶׁל ״וּזְכַרְתֶּם״, שֶׁלֹּא תִּדְמֶה קְרִיאָתָהּ לְסמ״ך, כִּי כָּל ז׳ הַסְּמוּכָה לְכ״ף שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ דּוֹמָה קְרִיאָתָהּ לְסמ״ך אִם לֹא מַתִּיזִין אוֹתָהּ:

נִשְׁבַּע ; הֲתָזַת ז׳. Faire un רוח entre « נִשְׁבַּע » et « ה׳ » pour bien marquer le ע (sinon « נִשְׁבָּה ה׳ » ח״ו). Détacher (הַתָּזָה) le ז de « תִּזְכְּרוּ » et « וּזְכַרְתֶּם », sinon il ressemble à un ס lorsqu’il précède un כ.

צָרִיךְ לְהַדְגִּישׁ יו״ד שֶׁל ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, שֶׁלֹּא תִּבָּלַע וְלֹא תֵּרָאֶה אל״ף וּכְאִלּוּ אוֹמֵר ״אשראל״. וְכֵן יוּ״ד שֶׁל ״וְהָיוּ״, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִשְׁמָע כְּאִלּוּ אוֹמֵר ״והאו״:

הַדְגָּשַׁת יו״ד. Bien marquer le י de « שְׁמַע יִשְׂרָאֵל » pour qu’il ne s’avale pas ni ne paraisse un א (« אשראל ») ; de même le י de « וְהָיוּ », pour qu’on n’entende pas « והאו ».

צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין ״וְחָרָה״ לְ״אַף״, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כְּאִלּוּ אוֹמֵר ״וְחָרַף״:

״וְחָרָה אַף״. Donner un רוח entre « וְחָרָה » et « אַף », pour qu’on n’entende pas « וְחָרַף ».

צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין תֵּבָה שֶׁאוֹת שֶׁבִּתְחִלָּתָהּ כְּאוֹת שֶׁבְּסוֹף תֵּבָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, שֶׁלֹּא תִּבָּלַע אוֹת אַחַת מֵהֶן, כְּגוֹן: ״עַל לְבָבֶךָ״, ״עַל לְבַבְכֶם״, ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה״, ״הַכָּנָף פְּתִיל״, ״אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ״. וְכֵן ״בְּכָל לְבָבֶךָ״, ״בְּכָל לְבַבְכֶם״. אֶלָּא שֶׁבָּהֶן צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַרְבֵּה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מַקָּף בֵּינְתַיִם וְצָרִיךְ לְהַסְמִיכָן. וְאַף עַל פִּי כֵן יִתֵּן רֶוַח וְהֶבְדֵּל בְּל׳ שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא ב׳ למדי״ן:

אוֹתִיּוֹת דּוֹמוֹת. Donner un רוח entre un mot dont la fin est comme le début du suivant (« עַל לְבָבֶךָ », « בְּכָל לְבָבֶךָ »…) afin qu’aucune lettre ne s’avale ; sans trop séparer (il y a un מקף), mais assez pour qu’on entende ב׳ למד״ין.

כָּל תֵּבָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ אל״ף וְסוֹף תֵּבָה שֶׁלְּפָנֶיהָ מ״ם — צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּינֵיהֶם, שֶׁלֹּא תִּבָּלַע האל״ף, כְּגוֹן: ״וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם״, ״וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם״, ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, ״וְשַׂמְתֶּם אֶת״, ״וּזְכַרְתֶּם אֶת״, ״וַעֲשִׂיתֶם אֶת״, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כְּקוֹרֵא: ״מוֹתָם״, ״מוֹתוֹ״, ״מֵת״:

מ״ם וְאָלֶ״ף. Tout mot commençant par א après un ם final — faire une petite pause (« וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם », « וּרְאִיתֶם אֹתוֹ », « וְשַׂמְתֶּם אֶת »…) pour ne pas lire « מוֹתָם », « מוֹתוֹ », « מֵת ».

וְלֹא בִּקְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד, אֶלָּא אַף בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּכָל זֶה. וְהוּא הַדִּין הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹ בַּנְּבִיאִים אוֹ בַּכְּתוּבִים — יֵשׁ לוֹ לִזָּהֵר בְּכָל זֶה. וּמַה שֶּׁהִזְהִירוּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע, הוּא, מִפְּנֵי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל קוֹרִין אוֹתָהּ פַעֲמַיִם בַּיּוֹם, חֲכָמִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, לְפִיכָךְ הֻצְרְכוּ לְהַזְהִיר מִפְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁאֵינָם בְּקִיאִים בִּקְרִיאָה:

לֹא רַק ק״ש. Pas seulement le ק״ש : aussi les פסוקי דזמרה, la תפילה, et qui lit dans la תורה, les נביאים ou les כתובים — יש לדקדק בכל זה. On a averti sur le ק״ש parce que tout Israël le lit deux fois par jour, חכמים ועמי הארץ.

צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַדְגִּישׁ הָרָפֶה, וְלֹא יְרַפֶּה הַדָּגֵשׁ, וְלֹא יָנִיחַ שְׁוָ״א הַנָּע, וְלֹא יָנִיעַ שְׁוָ״א הַנָּח. וְאֵיזֶה שְׁוָ״א נָע וְאֵיזֶה שְׁוָ״א נָח — יָדוּעַ לְהַמְדַקְדֵּקִים. וְכָל דִּקְדּוּקִים אֵלּוּ הֵם לְכַתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ב:

דָּגֵשׁ וְרָפֶה, שְׁוָא. Se garder de rendre dagesh le רפה, de rafé le דגש, de fixer un שוא נע ou de mouvoir un שוא נח — connu des מדקדקים. Tous ces דקדוקים sont לכתחילה, כמו שיתבאר בסימן ס״ב.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בִּטְעָמִים כְּמוֹ שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה. וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. אֲבָל לֹא נָהֲגוּ כֵּן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, וְקָשֶׁה לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג בָּזֶה, כִּי הַקְּרִיאָה בִּטְעָמִים מַפְסֶדֶת הַכַּוָּנָה לְמִי שֶׁלֹּא הֻרְגַּל בָּהּ מֵעוֹדוֹ לְכַוֵּן בִּנְגִינָה וּבְפֵרוּשׁ הַמִּלּוֹת כָּרָאוּי. אֲבָל הָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְיוֹדֵעַ שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן בִּשְׁתֵּיהֶן — יַחְמִיר, וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה:

טְעָמִים. יש מי שאומר qu’il faut lire le ק״ש avec les טעמים comme dans la תורה ; ראוי לחוש. Mais on n’a pas ce מנהג ici, car les טעמים nuisent à la כוונה de qui n’y est pas habitué. Qui peut les deux — יחמיר, ותבוא עליו ברכה.

מִנְהָג יָפֶה הוּא לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִלִּין וּבַצִּיצִית כְּשֶׁמַּזְכִּיר מִצְוָתָן בִּקְרִיאַת שְׁמַע, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד כְּשֶׁאוֹמֵר ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת״ כו׳, וּבִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ כְּשֶׁאוֹמֵר ״וְהָיוּ לְטֹטָפֹת״ כו׳, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ — יְמַשְׁמֵשׁ בְּב׳ צִיצִית שֶׁלְּפָנָיו וְיִסְתַּכֵּל בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כ״ד:

מַשְׁמוּשׁ. מנהג יפה de toucher les תפילין et les ציצית en mentionnant leur mitzva : של יד à « וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת », של ראש à « וְהָיוּ לְטֹטָפֹת », et les ב׳ ציצית de devant à « וּרְאִיתֶם אֹתוֹ » (en les regardant) — כמו שנתבאר בסימן כ״ד.

יֵשׁ נוֹהֲגִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּקוֹל רָם, מִלְּבַד ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לִקְרוֹתָהּ בְּלַחַשׁ, מִלְּבַד פָּסוּק רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יִבְטַח אַחֵר עַל הַשְּׁמִיעָה וְלֹא יִקְרָא בְּעַצְמוֹ, וּבֶאֱמֶת אֵינוֹ יוֹצֵא בִּשְׁמִיעָה אֶלָּא כְּשֶׁט׳ שׁוֹמְעִין מֵאֶחָד הַמְכַוֵּן לְהוֹצִיאָם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ט:

קוֹל רָם אוֹ לַחַשׁ. יש נוהגין de lire le ק״ש בקול רם (sauf בש״ו) ; ויש נוהגין בלחש (sauf le 1er verset), de peur qu’un autre ne se fie à l’écoute et ne lise pas lui-même — car on ne s’acquitte par שמיעה que quand ט׳ écoutent d’un seul מכוון להוציאם, כמו שנתבאר בסימן נ״ט.