Level 4 — Daat HaRav (Alter Rebbe) — Siman ס״א · דִּין כַּמָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק וּלְכַוֵּן בִּקְרִיאַת שְׁמַע

דִּין כַּמָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק וּלְכַוֵּן בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבוֹ כ״ה סְעִיפִים:לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר וְלִקְרוֹת כָּל הַג׳ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע בְּכַוָּנָה, בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בְּרֶתֶת וּבְזִיעָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי הַמְּדִינָה קוֹרִין פְּרוּטְגְמָא שֶׁמְּשַׁגֵּר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּתַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנֵי מְדִינָתוֹ, שֶׁהֵם עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וְקוֹרִין אוֹתָן בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבְרֶתֶת וּבְזִיעָה, וּקְרִיאַת שְׁמַע הִיא פְּרוּטְגְמָא שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הִטְרִיחַ עָלֵינוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקְרוֹתָהּ מְעֻמָּד, אֶלָּא ״בְּלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״, אַךְ צָרִיךְ עַל כָּל פָּנִים לִקְרוֹתָהּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה:

With אימה and יראה. לכתחילה one reads the three parashiot of ק״ש בכוונה, באימה וביראה, ברתת וזיע — as a country’s people read the פרוטגמא (edict) the king sends them. The CBH did not burden us to read it standing (« בְּלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ »), but at the very least באימה וביראה.

וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה בְּעֵינָיו כִּפְרוּטְגְמָא חֲדָשָׁה שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ מֵעוֹלָם. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם״, כְּלוֹמַר בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁכְּבָר שָׁמַע דָּבָר אֶחָד הַרְבֵּה פְּעָמִים שֶׁשּׁוּב אֵינוֹ חָבִיב אֶצְלוֹ כְּבַתְּחִלָּה:

כחדשים. It must be in his eyes like a new פרוטגמא never heard — « אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם » : each day כחדשים, not as something heard so often it is no longer חביב.

בִּקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ רמ״ה תֵּבוֹת וְחָסְרוּ ג׳ תֵּבוֹת לְהַשְׁלִים רמ״ח כְּנֶגֶד אֲבָרָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁכָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּתִקּוּנָהּ — כָּל אֵבֶר נוֹטֵל תֵּבָה אַחַת וּמִתְרַפֵּא בָּהּ, לָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״ בְּקוֹל רָם, וּבָזֶה כָּל אָדָם יוֹצֵא, הוֹאִיל וְשׁוֹמְעִין מִפִּיו שֶׁל שְׁלִיחַ צִבּוּר ג׳ תֵּבוֹת אֵלּוּ. וְכָל הַצִּבּוּר כְּשֶׁקּוֹרִין לְעַצְמָן בְּלַחַשׁ אוֹמְרִים ״אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת״, וּמַמְתִּינִים עַל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְאַחַר כָּךְ מַתְחִילִין ״וְיַצִּיב״, וְאֵינָן חוֹזְרִין וְאוֹמְרִין ״אֱמֶת״, שֶׁכָּל הָאוֹמֵר ״אֱמֶת אֱמֶת״ בְּלִי הֶפְסֵק תֵּבָה אַחֶרֶת בֵּינְתַיִם — כְּאִלּוּ אוֹמֵר ״שְׁמַע שְׁמַע״, שֶׁמַּשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ אִם לֹא שָׁהָה כְּלָל בֵּינְתַיִם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְאַף אִם שָׁהָה קְצָת — אֵין לִכְפֹּל לְכַתְּחִלָּה בְּלִי הֶפְסֵק תֵּבָה אַחֶרֶת בֵּינְתַיִם. אֲבָל אִם רוֹצֶה כָּל יָחִיד לַחֲזֹר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״ — אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, מֵאַחַר שֶׁמַּפְסִיק בֵּין ״אֱמֶת״ לֶ״אֱמֶת״ בְּתֵבַת ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לוֹמַר ״אֱמֶת״ כְּשֶׁקּוֹרֵא בְּלַחַשׁ לְעַצְמוֹ, שֶׁאִם יֹאמַר בְּלַחַשׁ ״אֱמֶת״ וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״ בְּקוֹל רָם — יִהְיֶה רמ״ט תֵּבוֹת. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר ״אֱמֶת״ גַּם בְּלַחַשׁ, שֶׁלֹּא לְהַפְרִיד בֵּין ה׳ אֱלֹקֵיכֶם לֶ״אֱמֶת״, וֶ״אֱמֶת״ הַשֵּׁנִי אֵינוֹ מִן הַמִּנְיָן אֶלָּא נֻסַּח בִּרְכַּת ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ הוּא:

רמ״ח words. ק״ש has רמ״ה (245) words ; ג׳ are missing for רמ״ח (against the 248 limbs). The ש״ץ repeats « ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת » aloud and all are יוצא by hearing him. Do not say « אֱמֶת אֱמֶת » without an intervening word ; the יחיד may repeat « ה׳ אלהיכם אמת » with the ש״ץ.

וּמִי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּצִבּוּר — עָלָיו נֶאֱמַר: ״וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת״, אֵלּוּ ג׳ תֵּבוֹת שֶׁחָסְרוּ לוֹ מִמִּנְיַן רמ״ח. וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לוֹ קְצָת תַּקָּנָה, לְכַוֵּן בְּט״ו וָוִי״ן שֶׁבֶּ״אֱמֶת וְיַצִּיב״. יֵשׁ מְפָרְשִׁים כַּוָּנָה זוֹ שֶׁט״ו וָוִי״ן עוֹלִין צ׳, וְהֵן כְּנֶגֶד ג׳ שֵׁמוֹת הוי״ה שֶׁכָּל אֶחָד עוֹלֶה כ״ו וְד׳ אוֹתִיּוֹתָיו הֵן ל׳. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁט״ו וָוִי״ן עוֹלִין צ׳ וְעִם הַקְּרִיאָה הֲרֵי צ״א, כְּמִנְיַן הַשֵּׁם בִּקְרִיאָתוֹ וּבִכְתִיבָתוֹ, וּכְאִלּוּ אָמַר ״ה׳ אדנ״י אֱמֶת״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים תַּקָּנָה אַחֶרֶת לְקוֹרֵא בְּיָחִיד, שֶׁיֹּאמַר ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״ ״שְׁמַע וְגו׳״, וְג׳ תֵּבוֹת אֵלּוּ מַשְׁלִימִין מִנְיַן רמ״ח, וְהֵן בִּמְקוֹם אָמֵן שֶׁיֵּשׁ לַעֲנוֹת אַחַר ״הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה״, כִּי אָמֵן רָאשֵׁי תֵּבוֹת ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״. וּמִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁקּוֹרֵא בְּצִבּוּר — לֹא יֹאמַר ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״, רַק יֹאמַר אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁמְּסַיֵּם הַבְּרָכָה. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:

אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן. One who does not read בציבור : « וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת » ; a תקנה — to have כוונה on the ט״ו וָוִי״ן of אמת ויציב. יש אומרים : the יחיד says « אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן » (r״t of אמן) before שמע, ג׳ words completing רמ״ח. But בציבור one does not say it — he answers אמן after the ש״ץ.

נוֹהֲגִין לִקְרוֹת פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה. ונוֹהֲגִין לִתֵּן יְדֵיהֶם עַל פְּנֵיהֶם בִּקְרִיאַת פָּסוּק רִאשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּדָבָר אַחֵר שֶׁמּוֹנְעוֹ מִלְכַוֵּן:

First verse. One reads the first verse aloud to arouse כוונה ; and one places a hand over the face during the first verse, so as not to be distracted by anything that prevents כוונה.

כָּל הַמַּאֲרִיךְ בדלי״ת שֶׁל ״אֶחָד״ — מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. וְגַם לֹא יַחֲטֹף בְּחי״ת אֶלָּא יַאֲרִיךְ בָּהּ קְצָת, כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁז׳ רְקִיעִים וְהָאָרֶץ כְּמִנְיָן חי״ת. וּלְזֶה רִמֵּז הַחֲטוֹטֶרֶת שֶׁבְּאֶמְצַע הַגָּג שֶׁל חי״ת, כְּלוֹמַר חַי הוּא בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֲבָל בְּדלי״ת צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר, כְּדֵי שִׁעוּר שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וּמוֹשֵׁל בְּד׳ רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְאֵין צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִכְּשִׁעוּר זֶה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהַטּוֹת הָרֹאשׁ כְּפִי הַמַּחֲשָׁבָה, מַעְלָה וָמַטָּה וּלְד׳ רוּחוֹת:

Lengthening the ד. One who lengthens the ד of « אֶחָד » — his days are lengthened. Do not snatch the ח but lengthen it a little (ז׳ heavens and the earth = ח=8) ; lengthen the ד more, long enough to think that HKB״H is יחיד and rules the ד׳ directions. Some incline the head up, down and to the ד׳ directions.

צָרִיךְ לְהַדְגִּישׁ בְּדלי״ת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כָּרי״ש, וְלֹא שֶׁיִקְרָאֶנָה בְּדָגֵשׁ שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהּ דָּגֵשׁ, אֶלָּא שֶׁיַטְעִימֶנָה בַּפֶּה יָפֶה. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יָפֶה עוֹשִׂים הַמַּדְגִּישִׁין וּמַאֲרִיכִין יוֹתֵר מִדַאי, וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הַד׳ נְקוּדָה בִּשְׁוָ״א. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ בְּד׳ שֶׁל אֶחָד — לֹא אָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ וְלִמְשֹׁךְ בִּקְרִיאַת הַד׳, שֶׁהֲרֵי כָּל אוֹת שֶׁבְּסוֹף הַתֵּבָה וְאֵין נְקֻדָּה תַּחְתֶּיהָ הִיא נֶחְטֶפֶת לְגַמְרֵי, אֶלָּא יַאֲרִיךְ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְהַמְלִיכוֹ בְּד׳ רוּחוֹת בִּקְרִיאַת הַד׳ וְאַחֲרֶיהָ בְּטֶרֶם שֶׁיַּתְחִיל ״בָּרוּךְ שֵׁם״. וְאַף מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲרִיךְ בְּד׳ שֶׁל אֶחָד — יֵשׁ לוֹ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין ״אֶחָד״ לְ״בָרוּךְ״, כִּי עִקָּר קִבּוּל מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן וְיֵשׁ לוֹ לְהַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵין שְׁאָר דְּבָרִים:

Articulating the ד. Sound the ד clearly so it is not a ר, without dagesh and without excess (it would seem vowelled with a שוא). The « lengthening » of the ד is in thought (enthroning Him over the ד׳ directions), not in the (necessarily brief) final letter. Pause between « אֶחָד » and « בָּרוּךְ שֵׁם ».

הָאוֹמֵר ״שְׁמַע שְׁמַע״ — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאָה כִּמְקַבֵּל עָלָיו שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת. וְהוּא שֶׁאוֹמֵר כָּל הַפָּסוּק וְחוֹזֵר וְאוֹמְרוֹ שֵׁנִית, אֲבָל אִם כּוֹפֵל כָּל תֵּבָה — מְגֻנֶּה הוּא אֲבָל אֵין מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה לִמְקַבֵּל עָלָיו שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת אֶלָּא כְּמִתְלוֹצֵץ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהֶפֶךְ, שֶׁכְּשֶׁכּוֹפֵל כָּל תֵּבָה — מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ, וּכְשֶׁאוֹמֵר כָּל הַפָּסוּק וְשׁוֹנֶה אוֹתוֹ — אֵין מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ אֲבָל מְגֻנֶּה הוּא. וּלְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאוֹמֵר בְּצִבּוּר וּבְקוֹל רָם. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר בְּכָל עִנְיָן, אֲפִלּוּ לִקְרוֹת כָּל הַפָּרָשָׁה וְלַחֲזֹר וְלִשְׁנוֹתָהּ מִיָּד, אֶלָּא אִם כֵּן כְּשֶׁקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, שֶׁמֻּתָּר לוֹ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כַּמָּה פְּעָמִים כְּדֵי לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּשֵׁנָה מִתּוֹךְ קְרִיאַת שְׁמַע. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם בָּזֶה יֵשׁ לִזָּהֵר מִלּוֹמַר פָּסוּק רִאשׁוֹן ב׳ פְּעָמִים. וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. אֲבָל מַה שֶּׁיֵּשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר ״שְׁמַע״ בְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמְרִים ״וַיַּעֲבֹר״ בַּסְּלִיחוֹת — אֵין בָּזֶה שׁוּם חֲשָׁשׁ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּפְסִיק הַרְבֵּה בֵּינְתַיִם — לֹא נִרְאָה כִּמְקַבֵּל ב׳ רָשֻׁיּוֹת:

« שְׁמַע שְׁמַע ». One who repeats « שמע » — משתקין אותו (seems to accept שתי רשויות). Machloket whether we silence the one who repeats the whole verse or the one who doubles each word ; לדברי הכל we silence only בציבור aloud. לכתחילה forbidden in every case — except ק״ש at bedtime. Repeating « שמע » at the ויעבור of סליחות : no חשש (a long interruption).

הָאוֹמְרִים בָּאַשְׁמֹרֶת בַּסְּלִיחוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּתְפִלַּת נְעִילָה ב׳ פְּעָמִים פָּסוּק ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ — יֵשׁ לְלַמְּדָן שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שֶׁהֲרֵי לְדִבְרֵי הַכֹּל עַל כָּל פָּנִים מְגֻנֶּה הוּא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם כֵּן שֶׁמַּשְׁתִּיקִין:

סליחות and נעילה. Those who say « שְׁמַע יִשְׂרָאֵל » twice at סליחות and נעילה — יש ללמדן not to, for לדברי הכל it is at least מגונה, and יש אומרים that we even silence them.

״ה׳ הוּא הָאֱלֹקִים״ שֶׁאוֹמְרִים בִּתְפִלַּת נְעִילָה ז׳ פְּעָמִים — מִנְהָג כָּשֵׁר הוּא, שֶׁמְּשַׁבְּחִים אוֹתוֹ שֶׁדָּר לְמַעְלָה מִז׳ רְקִיעִים. וְאֵין לָחוּשׁ בְּכוֹפַלְתּוֹ לְב׳ רָשֻׁיּוֹת, שֶׁהֲרֵי מָצִּינוּ שֶׁהֻכְפַּל בַּמִּקְרָא גַּבֵּי אֵלִיָּהוּ: ״וַיֹאמְרוּ (כָּל הָעָם) ה׳ הוּא הָאֱלֹקִים וְגו׳״:

« ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים ». Saying it ז׳ times at נעילה — a מנהג כשר : we praise Him who dwells above the ז׳ heavens. No חשש of שתי רשויות, for it is doubled in scripture regarding אליהו : « ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים ».

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת ״אָמֵן אָמֵן״, מִשּׁוּם ב׳ רָשֻׁיּוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ, שֶׁהֲרֵי דָּוִד אָמַר ״אָמֵן וְאָמֵן״, וְאֵין לְחַלֵּק בֵּין אֹמֶר בְּוָא״ו לְאוֹמֵר בְּלֹא וָא״ו. וְכֵן עִקָּר:

« אָמֵן אָמֵן ». יש אומרים to be careful (שתי רשויות) ; ויש אומרים there is no חשש, for דוד said « אָמֵן וָאָמֵן » and one does not distinguish saying it with a ו or without. וכן עיקר.

מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר ג׳ פְּעָמִים ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ בְּסִיּוּם תְּפִלַּת נְעִילָה — אֵין לָחוּשׁ מִשּׁוּם ב׳ רָשֻׁיּוֹת, שֶׁלֹּא חָשְׁשׁוּ אֶלָּא בִּ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ שֶׁהִיא עִקָּר קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם, אֲבָל כְּשֶׁאָמְרוּ ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ פַּעַם אַחַת — אֵין לָחוּשׁ בִּכְפִילַת ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ לְב׳ רָשֻׁיּוֹת, שֶׁהֲרֵי עוֹנִין אוֹתוֹ עַל ״ה׳ אֶחָד״ שֶׁבִּ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״:

ברוך שם at נעילה. Saying « בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ » ג׳ times at the close of נעילה — no חשש : שתי רשויות was feared only for « שמע ישראל » (the עיקר of קבלת מלכות שמים), not for repeating בש״ו.

אַחַר פָּסוּק רִאשׁוֹן צָרִיךְ לוֹמַר ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ בַּחֲשַׁאי, לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת הַקֵּץ לְבָנָיו נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם אֶחָד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, כְּלוֹמַר שְׁמַע מִמֶּנּוּ אַתָּה יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד — כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד, מִיָּד פָּתַח הַזָּקֵן וְאָמַר: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. אָמְרוּ חֲכָמִים: הֵיאַךְ נַעֲשֶׂה? נֹאמַר ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ — לֹא כְּתָבוֹ מֹשֶׁה בַּתּוֹרָה, לֹא נֹאמַר — אֲמָרוֹ יַעֲקֹב, הִתְקִינוּ לוֹמַר בַּחֲשַׁאי. וְאִם לֹא אָמְרוּ כָּל עִקָּר — מַחֲזִירִים אוֹתוֹ:

Silently. After the first verse one says « בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד » silently (the account of יעקב and his sons). חכמים instituted saying it בחשאי. If he did not say it at all — מחזירין אותו.

צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ לִ״וְאָהַבְתָּ״ כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם לִשְׁאָר מִצְווֹת, כִּי ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ וּ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ הוּא לְשׁוֹן קַבָּלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים אֱלֹהוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ, ״וְאָהַבְתָּ״ הוּא לְשׁוֹן צַוָּאָה. וְיֵשׁ לְהַפְסִיק בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בֵּין ״יִשְׂרָאֵל״ לְ״ה׳״ וּבֵין ״אֱלֹהֵינוּ״ לְ״ה׳״ הַב׳, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמַע: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כִּי ה׳ שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ — הוּא ה׳ אֶחָד:

Pause of קבלת עֹל. Pause between « בָּרוּךְ שֵׁם » and « וְאָהַבְתָּ » (between accepting מלכות שמים and the other מצוות). And in the first verse — separate « יִשְׂרָאֵל » from « ה׳ » and « אֱלֹהֵינוּ » from the second « ה׳ ».

צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין ״הַיּוֹם״ לְ״עַל לְבָבֶךָ״, וּבֵין ״הַיּוֹם לִ״לְאַהֲבָה״, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה ״הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״, וְלֹא לְמָחָר:

« הַיּוֹם ». Pause between « הַיּוֹם » and « עַל לְבָבֶךָ », and between « הַיּוֹם » and « לְאַהֲבָה », so it does not read « הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ » — and not tomorrow.

צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין ״נִשְׁבַּע״ לְ״ה׳״, כְּדֵי לְהַטְעִים יָפֶה הָעַיִ״ן שֶׁלֹּא תְּהֵא נִרְאֵית כְּה׳, וּכְאִלּוּ אוֹמֵר ״נִשְׁבָּה ה׳״ חַס וְשָׁלוֹם. צָרִיךְ לְהַתִּיז זיי״ן שֶׁל ״תִּזְכְּרוּ״ וְשֶׁל ״וּזְכַרְתֶּם״, שֶׁלֹּא תִּדְמֶה קְרִיאָתָהּ לְסמ״ך, כִּי כָּל ז׳ הַסְּמוּכָה לְכ״ף שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ דּוֹמָה קְרִיאָתָהּ לְסמ״ך אִם לֹא מַתִּיזִין אוֹתָהּ:

נשבע ; ז detachment. Give a רוח between « נִשְׁבַּע » and « ה׳ » to sound the ע well (else « נִשְׁבָּה ה׳ » ח״ו). Detach (הַתָּזָה) the ז of « תִּזְכְּרוּ » and « וּזְכַרְתֶּם », else it resembles a ס before a כ.

צָרִיךְ לְהַדְגִּישׁ יו״ד שֶׁל ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, שֶׁלֹּא תִּבָּלַע וְלֹא תֵּרָאֶה אל״ף וּכְאִלּוּ אוֹמֵר ״אשראל״. וְכֵן יוּ״ד שֶׁל ״וְהָיוּ״, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִשְׁמָע כְּאִלּוּ אוֹמֵר ״והאו״:

Sounding the יו״ד. Sound the י of « שְׁמַע יִשְׂרָאֵל » so it is not swallowed nor seems an א (« אשראל ») ; likewise the י of « וְהָיוּ » (not « והאו »).

צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין ״וְחָרָה״ לְ״אַף״, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כְּאִלּוּ אוֹמֵר ״וְחָרַף״:

« וְחָרָה אַף ». Give a רוח between « וְחָרָה » and « אַף », so it does not sound « וְחָרַף ».

צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין תֵּבָה שֶׁאוֹת שֶׁבִּתְחִלָּתָהּ כְּאוֹת שֶׁבְּסוֹף תֵּבָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, שֶׁלֹּא תִּבָּלַע אוֹת אַחַת מֵהֶן, כְּגוֹן: ״עַל לְבָבֶךָ״, ״עַל לְבַבְכֶם״, ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה״, ״הַכָּנָף פְּתִיל״, ״אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ״. וְכֵן ״בְּכָל לְבָבֶךָ״, ״בְּכָל לְבַבְכֶם״. אֶלָּא שֶׁבָּהֶן צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַרְבֵּה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מַקָּף בֵּינְתַיִם וְצָרִיךְ לְהַסְמִיכָן. וְאַף עַל פִּי כֵן יִתֵּן רֶוַח וְהֶבְדֵּל בְּל׳ שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא ב׳ למדי״ן:

Like letters. Give a רוח between a word whose end is like the next word’s start (« עַל לְבָבֶךָ », « בְּכָל לְבָבֶךָ »…) so no letter is swallowed ; without separating too much (there is a מקף), yet enough to hear ב׳ למד״ין.

כָּל תֵּבָה שֶׁתְּחִלָּתָהּ אל״ף וְסוֹף תֵּבָה שֶׁלְּפָנֶיהָ מ״ם — צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּינֵיהֶם, שֶׁלֹּא תִּבָּלַע האל״ף, כְּגוֹן: ״וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם״, ״וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם״, ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, ״וְשַׂמְתֶּם אֶת״, ״וּזְכַרְתֶּם אֶת״, ״וַעֲשִׂיתֶם אֶת״, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה כְּקוֹרֵא: ״מוֹתָם״, ״מוֹתוֹ״, ״מֵת״:

מ״ם and אָלֶ״ף. Any word beginning with א after a final ם — pause slightly (« וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם », « וּרְאִיתֶם אֹתוֹ »…) so as not to read « מוֹתָם », « מוֹתוֹ », « מֵת ».

וְלֹא בִּקְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד, אֶלָּא אַף בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּכָל זֶה. וְהוּא הַדִּין הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹ בַּנְּבִיאִים אוֹ בַּכְּתוּבִים — יֵשׁ לוֹ לִזָּהֵר בְּכָל זֶה. וּמַה שֶּׁהִזְהִירוּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע, הוּא, מִפְּנֵי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל קוֹרִין אוֹתָהּ פַעֲמַיִם בַּיּוֹם, חֲכָמִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, לְפִיכָךְ הֻצְרְכוּ לְהַזְהִיר מִפְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁאֵינָם בְּקִיאִים בִּקְרִיאָה:

Not only ק״ש. Not only ק״ש : also פסוקי דזמרה, תפילה, and one who reads תורה, נביאים or כתובים — should be precise in all this. They warned about ק״ש because all Israel read it twice daily, חכמים ועמי הארץ.

צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַדְגִּישׁ הָרָפֶה, וְלֹא יְרַפֶּה הַדָּגֵשׁ, וְלֹא יָנִיחַ שְׁוָ״א הַנָּע, וְלֹא יָנִיעַ שְׁוָ״א הַנָּח. וְאֵיזֶה שְׁוָ״א נָע וְאֵיזֶה שְׁוָ״א נָח — יָדוּעַ לְהַמְדַקְדֵּקִים. וְכָל דִּקְדּוּקִים אֵלּוּ הֵם לְכַתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ב:

Dagesh, rafé, שוא. Take care not to make dagesh the רפה, nor rafé the דגש, not to fix a שוא נע nor move a שוא נח — known to the מדקדקים. All these דקדוקים are לכתחילה, as explained in siman ס״ב.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בִּטְעָמִים כְּמוֹ שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה. וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. אֲבָל לֹא נָהֲגוּ כֵּן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, וְקָשֶׁה לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג בָּזֶה, כִּי הַקְּרִיאָה בִּטְעָמִים מַפְסֶדֶת הַכַּוָּנָה לְמִי שֶׁלֹּא הֻרְגַּל בָּהּ מֵעוֹדוֹ לְכַוֵּן בִּנְגִינָה וּבְפֵרוּשׁ הַמִּלּוֹת כָּרָאוּי. אֲבָל הָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְיוֹדֵעַ שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן בִּשְׁתֵּיהֶן — יַחְמִיר, וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה:

טעמים. יש מי שאומר that ק״ש should be read with the טעמים as in the תורה ; ראוי לחוש. But this is not the מנהג here, for the טעמים spoil כוונה for one not habituated. One who can do both — יחמיר, ותבוא עליו ברכה.

מִנְהָג יָפֶה הוּא לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִלִּין וּבַצִּיצִית כְּשֶׁמַּזְכִּיר מִצְוָתָן בִּקְרִיאַת שְׁמַע, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד כְּשֶׁאוֹמֵר ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת״ כו׳, וּבִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ כְּשֶׁאוֹמֵר ״וְהָיוּ לְטֹטָפֹת״ כו׳, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ — יְמַשְׁמֵשׁ בְּב׳ צִיצִית שֶׁלְּפָנָיו וְיִסְתַּכֵּל בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כ״ד:

Touching. A מנהג יפה to touch the תפילין and ציצית when their mitzva is mentioned : של יד at « וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת », של ראש at « וְהָיוּ לְטֹטָפֹת », and the front ציצית at « וּרְאִיתֶם אֹתוֹ » — as explained in siman כ״ד.

יֵשׁ נוֹהֲגִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּקוֹל רָם, מִלְּבַד ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לִקְרוֹתָהּ בְּלַחַשׁ, מִלְּבַד פָּסוּק רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יִבְטַח אַחֵר עַל הַשְּׁמִיעָה וְלֹא יִקְרָא בְּעַצְמוֹ, וּבֶאֱמֶת אֵינוֹ יוֹצֵא בִּשְׁמִיעָה אֶלָּא כְּשֶׁט׳ שׁוֹמְעִין מֵאֶחָד הַמְכַוֵּן לְהוֹצִיאָם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ט:

Aloud or in a whisper. יש נוהגין to read ק״ש aloud (except בש״ו) ; ויש נוהגין in a whisper (except the first verse), lest another rely on hearing and not read himself — for one is יוצא by hearing only when ט׳ hear from one who intends להוציאם, as explained in siman נ״ט.