סימן קנ״ז — על איזה עבירות יהרג ואל יעבור

כל עבירות שבתורה נדחות מפני האונס ואין מוסרים עליהן את הנפש, חוץ משלוש — וחוץ, בשאר, מפרהסיא, ומכוונת האנס להעביר על דת, ומשעת הגזרה : « כל העבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א) ובשלוש, אין אחד מן החילוקים הללו נוהג : « ובעבודת כוכבים ג״ע ש״ד אפילו בצינעה ושלא בשעת הגזרה ואפי׳ אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א) בעניין זה אין תשובה כללית מכריעה : השאלה נשאלת לרב שלך, ואם יש בה נפש — גם לרשויות ולגורמי ההצלה.

הסעיף נותן את המניין : « ואם הוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל חייב ליהרג ולא יעבור » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א) והש״ך מסלק מן ״בפני״ את מובנה הגשמי : « דוקא ואין ר״ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ד) והפתחי תשובה בס״ק ז מניח שלוש שאלות פתוחות בהרכב העשרה — הוא עצמו, הנשים, הגרים. בעניין זה אין תשובה כללית מכריעה : השאלה נשאלת לרב שלך, ואם יש בה נפש — גם לרשויות ולגורמי ההצלה.

זו המחלוקת הפתוחה שבסימן. המחבר כותב : « ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א) והרמב״ם, שהרמ״א מביאו פעמיים באותה הגהה, כותב להפך : « כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁו » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ד) הש״ך בס״ק א מסדר את הב״ח, הבית יוסף והרמב״ן לצד הרמב״ם, ומביא שההגהות אשרי הניחו בצ״ע ; ומסקנתו היחידה דרך הוראה היא, לא כלל. בעניין זה אין תשובה כללית מכריעה : השאלה נשאלת לרב שלך, ואם יש בה נפש — גם לרשויות ולגורמי ההצלה.

חוץ משלוש העבירות, היא מהפכת את הכול : « אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ואל יהרג » (שו״ע יו״ד קנ״ז:א) ומכאן למד הש״ך שהחומרה עצמה נאסרת : « אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ב) בעניין זה אין תשובה כללית מכריעה : השאלה נשאלת לרב שלך, ואם יש בה נפש — גם לרשויות ולגורמי ההצלה.

הרמ״א כותב כן במצות לא תעשה : « ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א) והש״ך מגביל מיד את הכלל ללא תעשה : « אבל מצות עשה אפילו מצוה עוברת א״צ לבזבז יותר מחומש » (ש״ך יו״ד קנ״ז ס״ק ג) ובסכנת אבר הניח בצ״ע. בעניין זה אין תשובה כללית מכריעה : השאלה נשאלת לרב שלך, ואם יש בה נפש — גם לרשויות ולגורמי ההצלה.

נקודת המוצא סירוב : « עובדי כוכבים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו לא יתנו להם אחד מהם » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א) ואחר כך מביא הרמ״א שתי דעות במיוחד, ואינו מכריע ביניהן, והשנייה דעת הרמב״ם : « ויש אומרים דאפילו בכה״ג אין למסרו אא״כ חייב מיתה כשבע בן בכרי » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א) והרמב״ם עצמו מצרף לזה לשון המונעת לעשותה כלל : « אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם. וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ה) והש״ך בס״ק ט״ו מוסיף שצריך לחזור תחילה על כל צדי צדדים, והט״ז בס״ק ז קורא את מעשה הירושלמי כתוכחה למי שהכריע בעצמו. בעניין זה אין תשובה כללית מכריעה : השאלה נשאלת לרב שלך, ואם יש בה נפש — גם לרשויות ולגורמי ההצלה.

סעיף ב׳ מפריד בין האמירה לבין שלא יכירוהו : « אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבי׳ כדי שלא יהרגוהו » (שו״ע יו״ד קנ״ז:ב) « אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזר׳ מותר כיון שאינו אומר שהוא עובד כוכבי » (שו״ע יו״ד קנ״ז:ב) והגהת הרמ״א סוגרת מיד את ההיתר : « וכל זה לא שרי רק במקום סכנה » (רמ״א יו״ד קנ״ז:ב) בעניין זה אין תשובה כללית מכריעה : השאלה נשאלת לרב שלך, ואם יש בה נפש — גם לרשויות ולגורמי ההצלה.

הגהת הרמ״א חותמת בזה את סעיף א׳ : « כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע״פ שחלל השם מכ״מ נקרא אנוס ופטור » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א) ותנאי אחד לזה, מן הרמב״ם : « ודוקא שלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד » (רמ״א יו״ד קנ״ז:א) בעניין זה אין תשובה כללית מכריעה : השאלה נשאלת לרב שלך, ואם יש בה נפש — גם לרשויות ולגורמי ההצלה.