סימן קע״ג — הרבה פרטי דיני רבית

סעיף א מניח את החילוק, והוא תלוי במידה ציבורית : « במה דברים אמורים בדבר שיש לו שער ידוע או דבר ששומתו ידוע כמו פלפל או שעוה » (שו״ע יו״ד קע״ג:א) והוא נותן את ההיתר באותו משפט, עם תנאו : « ובלבד שלא יאמר לו בפירוש אם תתן לי מיד הרי הוא לך בעשרה זהובים ואם לזמן פלוני בי״ב » (שו״ע יו״ד קע״ג:א) כל מקום שיש לחפץ שער שבשוק, ההפרש שבין מחיר המזומן למחיר ההמתנה נמדד : והוא נראה כמחיר הזמן. וכל מקום שאין אדם יודע בדיוק מה שוויו — אין מה למדוד. אלא ששני תנאים עומדים : שלא יאמר, ושלא יעלה עד שהדבר ייראה. ליישום למעשה, שאל את רבך.

סעיף ג מתירו, והגהת הרמ״א נותנת מיד את תנאו : « מכר לו סחורה בי״ב על מנת לפרעו לאחר זמן יכול לומר לו תפרע לי מיד ולא אקח ממך אלא עשרה » (שו״ע יו״ד קע״ג:ג) « ודוקא שכבר נגמר המקח בי״ב וזכה בו הלוקח כבר » (רמ״א יו״ד קע״ג:ג) הכל תלוי ברגע גמר המקח. משנקצב המחיר בשנים עשר, חייב הלוקח שנים עשר ; והמתרצה לקבל עשרה מיד — מוחל על מקצת חובו. ואם הועמדו שני המחירים קודם גמר המקח, הרי הם הברירה שאסר סעיף א. והפתחי תשובה מוסיף חומרא : אף אם היה הדבר שוה שנים עשר באמת. « דאפילו שוה י״ב אסור דמ״מ כיון שנתרצה ליקח יו״ד הרי אילו היה לו מעות לקח ביו״ד ובשביל המתנה נותן לו י״ב » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ה) ליישום למעשה, שאל את רבך.

סעיף ד מתירו במפורש, ומניח את התנאי המכריע את הכל : « מותר למכרם לאחר בפחות ואפילו לא הגיע זמן הפרעון ואין בו משום רבית » (שו״ע יו״ד קע״ג:ד) « ובלבד שיהא אחריות השטר והמלוה על הלוקח » (שו״ע יו״ד קע״ג:ד) הט״ז נותן את הטעם בשורה אחת, והש״ך מוליכו עד סופו : « דאל״כ אין כאן מכר אלא הלואה ויש כאן רבית מה שקבל יותר » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ג) « משמע אפי׳ לא מקבל עליו רק אחריות הדמים שקבל מהלוקח אסור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ט) הלוקח קונה סיכון ולא זמן — ומשום כך אין זו הלואה. ואם שייר המוכר חזרה — לא מכר כלום : הלוה, והניכיון רבית. ליישום למעשה, שאל את רבך.

סעיף ז משיב, והוא מכריע אף את מקרה הגבול : « ואם אינם ברשותו אסור אפי׳ יש לו מאותו דבר הקפה ביד אחרים » (שו״ע יו״ד קע״ג:ז) הבית יוסף נותן את הטעם בשם הריב״ש : « משום דכיון דמעות קונות מן התורה ואם חוזר בו מקבל מי שפרע ה״ז לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור » (בית יוסף יו״ד קע״ג) יש לו — המעות קונות, ואין ההנחה אלא הנחה. אין לו — נשארות המעות הלואה וההנחה פירותיה. והרמ״א מקל בדבר שאין שומתו ידועה, אלא שהש״ך מוסיף תנאי שהבאר היטב אוחז בו למעשה — שיצא השער. « ולפ״ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי׳ באין לו נמי ביצא השער בדוקא היא דלא כדמשמע בעט״ז » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ז) ליישום למעשה, שאל את רבך.

שני דברים, והסימן חוזר אליהם תמיד. הראשון נשיאת האחריות : סעיף ט מתיר מפני שהלוקח עשוי להפסיד כשם שהוא עשוי להרויח. « מותר שהוא קרוב להפסד כמו לשכר » (שו״ע יו״ד קע״ג:ט) והט״ז מחיל את אותה לשון להפך כדי לאסור, בסעיף י״ג : « אפי׳ (לא) משכו דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כן נראה לענ״ד » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ט) והשני המלאכה. המשלם על טרחה שנעשתה באמת אינו רבית לעולם — אלא שהש״ך, בקראו את הבית יוסף, מצריך שיהא השכר שלם. « בבית יוסף משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם וע״ל סימן קע״ז » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל) ליישום למעשה, שאל את רבך.

כן, ובו הוא חותם. הסעיף האחרון שבסימן הוא היפוכו הגמור של הקודם לו : « להלוות דינר זהב השוה כ׳ דינרים על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן לו בשובה כ״ד דינרים אסור » (שו״ע יו״ד קע״ג:י״ח) « לתת כ׳ ליטרין למי שיבטיח ק׳ שיש לו בספינה מותר » (שו״ע יו״ד קע״ג:י״ט) הש״ך מבאר למה אין השניים דומים, אף שבשניהם מקבל אדם תשלום על נשיאת סיכון : « לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות האחר בעד סך ההוא שנותן לו זה » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ד) בסעיף י״ח הולכות המעות מן המלוה ללוה וחוזרות מרובות : צורת ההלואה עומדת. ובסעיף י״ט הולכות בכיוון האחר — הבעלים משלם למי שיקבל את ההפסד. אין מה להחזיר, ואין אפוא מה שיהיה הלואה. ליישום למעשה, שאל את רבך.